2 נובמבר 2011
מדינת תל אביב – עובדה מוגמרת
הבסיס העקרוני הבולט ביותר ל"צדק חברתי" היא הערבות ההדדית בין חלקי העם, זו האחריות הקולקטיבית שאנו חשים כלפי האחר בימי שמש כמו גם בימי סגריר. רק הערבות ההדדית תביא ציבורים בעלי הכנסה סבירה ומעלה לתמוך בחלוקת עוגת התקציב כך שתרומם שכבות עניות ונחשלות בנינו.
לכן ניראית הפגנת העשרים אלף במוצאי שבת בכיכר רבין כה נילעגת ותלושה. הכיצד הצפונבונים התל-אביבים יכולים לחצרץ "צדק חברתי בעודם מקעקעים בעצם נוכחותם בכיכר ביום המסוים ההוא את הערבות הההדדית החייבת לשרור בנינו.
באותו העת בה זימרו רקדו ושמחו שמחה ריקנית אלו המפגינים בכיכר, הומטרו על ראש כמליון אזרחי ישראל בדרום הארץ גשמי רקטות ארוכות טווח. אנשים נהרגו ונפצעו, רכוש אבד, כל אזור הדרום היה בכוננות ספיגה הנימשכת עד היום, ילדים הירטיבו במיטותיהם מרוב פחד, רבים היו ניפגעי חרדה והמבוגרים חשו אין אונים לנוכח הרעה המתרגשת על ראשם מהרקיע. ואילו הנילעגים הימשיכו בנאומיהם, מחולותיהם, שיריהם והצגותיהם כאילו ואין מחר, כאילו והם מנותקים מההוויה הישראלית, כאילו ושייכים לעם אחר. אכן בועת תל אביב קיבעה עצמה ברגליהם של המפגינים כתזכורת עלובה ניבזית ומקעקעת האחריות ההדדית בעם. בהפגנת העשרים אלף חווינו את הקלוקל הנחות והבזוי בעם ישראל.
העמומים הללו דורשים את חלוקת העוגה התקציבית הלאומית שתיטה לכיוונם ואם כך. מדוע זה כה רבים מהם משתמטים מנשיאה לאומית בעול. הללו אינם רואים פסול בדרישתם כי הלאום, אלו אנו כולנו, יענה לגחמותיהם אך באותה הנשימה משתמטים מתרומה לאותו לאום. עולם הפוך, עולם מבהיל, עולם אשר האבות המיסדים לא חלמו כי אי פעם יתגשם בארץ ישראל זה מקרוב נוסדה. זה העולם ממנו ברחו אבותינו ממזרח וממערב והתכנסו ליצירת עולם טוב יותר בארץ ישראל. הם קיוו לענבים וקיבלו באושים לאחר שחלפו שניים עד שלשה דורות בלבד.
אל ההפגנה לא הגיעו אנשי הפריפריה, לא החלכאים והנדכאים העניים והחלשים. בהפגנה זו השתתפו באורח בלעדי שלשה עשירונים עליונים של החברה הישראלית דהיינו העשירונים השביעי, השמיני והתשיעי המאכלסים את צפון תל-אביב ובנותיה. זו אוכלוסיה שבעה, אשר הפרוטה מצויה בכיסה, אשר חיה מעבר לאמצאיה כאילו אין מחר ודורשת מכלל הציבור לממן את חוסר אחריותם. בטלנותה ורדיפתה את החיים "הטובים והיפים" דוחפת אותה להשיג הטבות אשר אינן מגיעות לה. זו אוכלוסיה של דור אבוד, פוסט ציוני, פוסט יהודי ופוסט דמוקרטי, דור של משתמטים משרות קהילתי, צבא או שרות לאומי, אשר אינם רואים פסול בכך אלא מקור לגאווה. זה הינו דור מתיוון, דור של עובדי כוכבים ומזלות דור של מחוללות הבעל ועשתורת.
זו אוכלוסית שמאל קיצוני קיקיוני, חבורות של אנרכיסטים ומשועממים המכלים ימיהם בברים רוויי אלכוהול וסמים בלילות וחלקם משליכים אבנים ומיצרים פרובוקציות כנגד חיילי צה"ל בימים בזירות בילעין ושכונת שמעון הצדיק , הללו מחפשים את המחר שלעולם לא יגיע באשר אינם מוכנים לעשות מאמצים כי יגיע וכל ענינם הוא בסחיטת התקציב הציבורי למענם בלבד, ליטרת הבשר המתמקמק שלהם היא בראש מעייניהם ותו לא, רק לשם כך מוכנים הם לצאת ולהפגין. העשירונים התחתונים, אלו הניזקקים לאשורם אינם כלל מעינינם. מנוחתם אינה ניטרדת בכך כי מילוי דרישותיהם / גחמותיהם, תותיר את חמשת העשירונים התחתונים ללא פיתרון הולם למצוקתם מפאת מוגבלותו המדודה והקשוחה ובדין של התקציב הלאומי.
נזכיר לקורא את מטרות מארגני המחאה, אלו המממנים האנטישמים מארצות הים ועוזריהם האוטו-אנטישמים בתוככי מדינת ישראל כדלקמן:
• הפלת ממשלת הימין והמלכת ממשלת שמאל רדיקלי וערבים לשם יצירת מדינת כל אזרחיה אשר ברבות הזמן תהפוך למדינה פלשתינית נקיה מיהודים (היכן יהיו היהודים נשאיר לדמיון הפרוע של כל קורא).
• פגיעה אנושה בתקציב הביטחון אשר תפגע אנושות ביכולת הלחימה הצה"לית ותחיבו לכניעה לסחטנות ערבית ובעקבותיו את ממשלת ישראל לשם (ושוב) יצירת "מדינת כל אזרחיה הפלשתינים.
אכן, קיימים במוחים גם אנשים מן היישוב העמלים כאחד האדם לפרנסתם ומתקשים לשרוד בחיי היום יום. אך אלו בטלים בשישים לעומת הרוב המכריע של ראשים חלולים, חסרי מחשבה והגיון ישר, השטופים בחלומות ליברליזם אוניברסלי פוסט יהודי וציוני ואנרכיזם הרסני, אשר נכחו בהפגנת העשרים אלף.
ניבצר מהעמומים הללו להשיג כי על מנת לקיים צדק חברתי חייבים אנו ראש וראשונה בקיום לאומי פיזי וכלכלי. ללא אבטחת קיומנו, מה בצע לנו ב"מדינת רווחה", ב"צדק חברתי". האנוכיות המעוותת והמרושעת של מארגני ההפגנה ומשתתפיה הביאה אותם לברוש בזלזול את הלחץ והדחק שתושבי הדרום עומדים בו, להפוך את הערבות ההדדית למושג תלוש ומרוחק שאינו מענינם כלל וכלל, אין דבר המענין אותם למעט ליטרת הבשר שלהם תוך יצירת אנרכיה בתוככי מדינת ישראל. "המצב בדרום אינו דוחה הדרישה לצדק חברתי" זעקו המטורללים בכיכר בגרון ניחר. אכן, הם שילמו מס שפתים לאזרחי הדרום – כן, וודאי איכפת להם – כשלג ד'אשתקד, שאם לא כן לא היו מקיימים את ההפגנה הנילעגת הזו במועד בה התקימה. מעולם לא ניראה הניתוק של בועת תל-אביב כה נילעג.
הניזקקים לאשורם, אלה מדירים רגליהם ממושב הליצים הבועתי התל-אביבי, מקומם לא יכירם בכיכר רבין אשר ההפגנה מליל שבת שם ביזתה אותו וזיכרו. הניצרכים אינם רואים עצמם חלק ממוחי השמנת הצעירים המשועממים, אשר חלקם הניכר באים עם כפית הכסף מבית אבא בפיהם, חלקם בטלנים שאינם מוכנים לעבוד לפרנסתם ומיחלים לחיי בטלה על חשבון המדינה, חלקם הניכר משתמטים באמתלות שיקריות משרות צבאי, חלקם מסוממים וכולם מעולפים עד דלא ידע מהאלכוהול הניגר כמים בכל אתר ואתר.
בכיכר רבין נכחו אך כ- 20,000 איש דהיינו, המיץ של הזבל התל-אביבי. כבר כעת ברור כי המחאה שוקעת. התקשורת טירטרה באזננו שבועות לפני ההפגנה בדמעות שליש הפצרות, בקשות ותחנונים לבוא להפגנה במוצאי שבת ו....עם ישראל הפנה להם את גבו. העם בבירור תומך ברעיונות המחאה אך מתעב את ראשיה ומארגניה ובדין.
המחאה הגיעה לשלב בו נידרש מנהיג ואין כל ספק כי "דפנה ליפשיץ" אינה מסוגלת להנהיג דבר, אינה מוכשרת דיה, עילגת, אינפנטילית, שיטחית באורח מביך, בעלת אגו נפוליאונצ'יקי נילעג ומטורלל, תלושה מהמציאות, יציבותה בספק רב, הינה בית חרושת לסיסמאות ריקות ונבובות בהכוונת "צוות המומחים" בעיני עצמם בלבד וניכר כי מרבית הציבור מאס בה ובחבריה להנהגה לחלוטין.
עמיתה להנהגת המחאה שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים, כבר עידכן את הציבור בטיבם האנטי יהודי וציוני של "דפנה ליפשיץ" וחבריה להנהגה. לדבריו חייב היה לשקוע בוויכוחים מרתונים לפני כל הפגנה בדרישתו, אשר נידחתה מכל וכל על ידי דפנה ליפשיץ, סתיו שפיר וקונטס, כי יונפו דיגלי ישראל משך ההפגנה (במקביל לדיגלי אש"ף) ויושר ההמנון הלאומי "התקווה" בסיום כל הפגנה.
עוד מפניני גסת הרוח ליף: " אנחנו הופכים לאזרחים ענקיים ממש, שלידם נראים כל ראשי הממשלה, השרים והנגידים כננסים מפוחדים", ואיך נישכח את: האולטימטום האווילי "ביבי זו הפעם האחרונה שאני פונה אליך באופן ישיר" והרי כבר ציינו את המגלומניה הנפוליאונצ'יקית בה שרויה האשה המוזרה והנוורוטית הזו. במקום אחר כבר ציינו ובדין כי מי אפסי הגברת מגדירים מחדש את חוקי הפיזיקה.
המוחים חייבים להצמיח מנהיג אשר ידע לשמש דוגמא לציבור עבור כל ציבור המוחים והרוב הישראלי הדומם, זה אשר ידע לפעול באורח פרגמטי ולהשיג השגים, צעד צעד עבור השכבות החלשות בעם. המחאה ניצרכת למבוגר אחראי. (ליפשיץ לא שרתה, השתמטה משרות צבאי ובמיוחד משרות לאומי, הסיתה להשתמטות של אחרים, פעילת הקרן לישראל חדשה הבזויה, כינתה את חיילי צה"ל רוצחים ופושעי מלחמה, חברה באירגונים אנרכיסטים – אכן רזומה שכולו שלילה מנהיגותית),
ולכל האמנים המגיעים להפגנות המחאה. זה היה ניראה נחמד בתחילה אך הפך למאוס. האמנים שהפיעו לשעשע את הקהל בעוד דרום הארץ מתפוצץ מהפגזות, קיוו לעשות קופה, לחלוב אהדה ציבורית אשר תתבטא בנקודות מכירת הכרטיסים להופעותיהם, אך ההפך קורה, הללו יחלו להרגיש את נחת זרועו (וכספו) של הציבור אשר מאס בהצגה הסחרירית בהם לקחו חלק. אין ספק כי שלמה ארצי כבר חש זאת בחשבון הבנק שלו ועל הויכברגר המטורלל ושלום חנוך שימיו הטובים מאחוריו, חבל להכביר מילים.
המחאה הפכה להיות מחאה לשם מחאה, הנשענת למצער בלבדית על תושבי בועת-מדינת תל-אביב המתיוונת, לפי כל כללי האנרכיזם הבינלאומי אשר אין לו דבר וחצי דבר עם ההוויה היהודית והישראלית. אל לו לציבור להיגרר אחר הפרובוקציות האינפנטיליות הללו. אם ימשיכו המוחים בכך, אם ימשיכו לברוש בבוז את צרור הצעדים הנכונים הננקטים בידי הממשלה עקב דרישות המוחים עצמם, עלינו כולנו, כל הציבור השפוי, להתנער מהם, שילכו באשר ילכו אך חלקנו לא יהיה עמם.
סימוכין:
המאמר של "דפנה ליפשיץ" בידיעות 28 אוקטובר 2011 יום לפני ההפגנה הכושלת. יש לשים לב למירב התגוביות למאמר המבטאות חוסר נחת, תעוב, ומיאוס כנגד ליפשיץ. מתוך למעלה מ- 1000 מגיבים, כ- 85% מאסו בה ובדין, חלקם אף באורח קיצוני.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4140550,00.html
גם בוואלה חזרו מירב המגיבים בתגובות התעוב והמיאוס מליפשיץ והמחאה בכלל
http://news.walla.co.il/?w=/90/1872462
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
